ככה זה מרגיש שזה כואב

דחייה.

התחלתי להתאמן על דחיות. רוב חיי נמנעתי ממצבים בהם יידחו אותי ולא לקחתי סיכונים, וגם לרוב באמת נהניתי מזה שרוצים אותי. ולא משנה מה רוצים או אוהבים, זה פשוט היה נוח ונעים.

אז התחלתי לבדוק מי אני שדוחים אותי. גיליתי פחד גדול, תחושת כשלון שצורבת מבפנים וגוש גדול בגרון שמגיע פתאום ככה באמצע שיחה או מחשבה שכנראה מטרגרת אותי.

אני לא אוהבת את זה. מתחרטת על הרגע שבכלל ניסיתי.

אחרי לפחות עשר דחיות שאני הבאתי לחיי, מצבים שנכנסתי אליהם במודע, בהם הייתי צריכה להוכיח, למכור, ללמד, לשכנע. אני עדין כואבת וכועסת כל דחייה, הפעם זה היה שונה.

נכנסתי לתהליך, ארוך ומתיש, פחדתי, חששתי, בכיתי, הייתי על הגריל וקיבלתי דחייה. אבל. וזה אבל גדול. אין בי שום חרטה על הדרך ועל מי שהייתי שם. לא הייתי משנה כלום.

לא מתוך גאווה ובטוח שתמיד אפשר לעשות טוב יותר, אבל אני הבאתי את כל מי שאני, בלי מסכות, בלי גמגומים, בלי לחשוב למוות על כל צעד. פשוט הייתי אני.

אז, זה עדין כואב ואני אמשיך לחוש את הגוש הזה בגרון, אבל הפעם, הוא יעלם יותר מהר ואני ארגיש הרבה יותר שלם.

אמירה של אלבר אלבז, מתוך התערוכה שנערכה לכבודו במוזיאון חולון